זאת רמה. היא בת 65, נשואה + 3 ילדים + 3 נכדים.

וגם, בעלת מסעדת המטבח של רמה בהרי ירושלים, זה מוסד קולינרי שקיים 25 שנה.

המסעדה היא כמו פנינה נסתרת בתוך הישוב נטף. פתוחה אל נוף עוצר נשימה של הרי ירושלים. כשמגיעים לשם בפעם הראשונה עומדים רגע ומשתאים אל מול הדבר הזה. החוויה היא מאוד חזקה, הנוף, האירוח החם וגם האוכל. שילוב של תחושת חוץ לארץ וארץ ישראל היפה מאוד. 

לפני שהפכה למסעדנית, רמה היתה רקדנית ויוצרת בלהקת מחול. בגיל 40 היא הפסיקה לרקוד והתחילה לבשל, כי היא רצתה עיסוק שישאיר אותה מחוברת לאדמה ולקרקע ואם אפשר בלי לצאת מנטף. כשמדברים עם רמה מיד עוברים למוד רגוע ושליו, צוללים אל תוך הירוק - כחול העמוק והחכם של העיניים שלה. 

אחרי כל כך  הרבה שנים של עשייה. את עדיין אוהבת את מה שאת עושה?

כן. מאוד.

מה בעבודה שלך הכי משמח אותך?

יש הרבה דברים. למשל: שהמסעדה מלאה באורחים וכולם באינטימיות שלהם מדברים בקול שקט. כשיש שמחה של ביחד ושל עשייה בין העובדים. כשמנות יוצאות מדויקות בטעמים, במראה, במרקמים. מסעדה היא תזמורת גדולה – אז הכי משמח כשאנחנו יוצרים מוסיקה מרוממת רוח המנוגנת בצלילים מדויקים.

 מה האתגר הכי גדול?

תזמון.

אוכל טעים, שיוצא בזמן הנכון ,בתנועת הגוף המתאימה של המלצר. וכל זה מגובה במערכת מורכבת הדואגת לכך שכל המוצרים יגיעו בזמן, יוכנו בזמן, משכורות תשולמנה בזמן, תשלום לספקים בזמן, כל הפרטים בחלל המסעדה יהיו במקומם, ושכל הבלתמ"ים הרבים ועבותות הביורוקרטיה לא יעצרו את הריקוד הזה.  

איך מצליחים לחדש ולרענן כל פעם? או שאולי בכלל לא  צריך לחדש אלא לשמר? מה דעתך?

זה עניין של אישיות. זו שלי צריכה לחדש ולרענן כל הזמן – לא לשם החידוש והריענון, אלא כי דרך העשיה שלי היא לימוד מתמשך.

 איך את עדיין אוהב את מה שאת שאת עושה אחרי 25 שנה? איך מוצאים בזה ריגוש?

בזה שאינני מחפשת ריגוש ואי לכך לא יוצרת ריגושים מלאכותיים. העשיה והלימוד האינסופי הכרוכים בה מרתקת ומסקרנת אותי מאוד מאוד. אני מניחה גם שזה שלמסעדה אין שגרת פתיחה קבועה שומר על הרעננות שלנו ( ומקשה על האורחים שלנו...גיל חובב, בסיומה של הביקורת הראשונה על המסעדה ב 1996 כתב: "שימו לב לימי הפתיחה החריגים והמאתגרים.........ועכשיו ילדים חישבו ומיצאו: בן כמה הטייס? ")

איך נשארים כזאת מהממת בגיל 65?

תודה על המחמאה, אבל זו שאלה שקשה לי לענות עליה – אין לי מתכון. תודה על מה שיש, גם כשקשה וקשה להודות. 

 מסר לאומה:

 אצטט מיומנה של אתי הילסום, שנכתב בימי השואה:

"אני יודעת על הרדיפות, והדיכוי, שרירות הלב והשנאה...ואני מוצאת עצמי ברגעי התבודדות נשענת על חזה החיים וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי...ככה זה, זאת תחושת החיים שלי, ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה" (השמים שבתוכי ע"מ 76)

 לינק למטבח של רמה